החיים שלי לא יחזרו להיות מה שהם היו, ואני בסדר עם זה

כשהייתי בת 20 עברתי עקירה כירורגית שהסתבכה. שבועיים שכבתי במיטה עם כדורים מסביב לשעון, מרוסקת מכאבים, מקופלת כגוש רחמים עצמיים. לא הצלחתי ללכת לשירות לאומי או לראות חברות, בגדול לא ממש יצאתי מהחדר שלי. רק שכבתי וכאבתי, כאבתי ושכבתי. באיזשהו שלב הבן זוג שלי דאז הגיע כל הדרך מהצבא לעודד אותי, אבל לא היה מי שיוכל להוציא אותי מבור הכאב שהייתי בו. הרגשתי שאני מאבדת את זה.

שנים עברו, מחלות כרוניות התגלו, ועכשיו אני בת 34, מתמודדת עם אותו סיבוך בשיניים, שוב אחרי עקירה. אבל הפעם, בכאבי תופת וכדורים מסביב לשעון ועם אפס כעס ותדהמה, המשכתי קדימה. נסעתי לפגישה בפתח תקווה, הלכתי עם חברה לים, קיימתי פגישות עבודה, חגגתי במסעדה (עם אכילה רק בצד אחד של הפה, כמובן) ומחר לא עלינו אני אפילו הולכת לפסטיבל. וכואב לי. רבאק כואב לי. כל רגע בלי משככי כאבים מייצר כאב בלתי נסבל. ושומדבר לא מרגיש מוזר. זה פשוט עוד שבוע של כאב בלתי נסבל. זה החיים.

לפעמים אני תוהה לגבי היכולת הזו שלי להתמודד עם כאב. לפעמים אני קולטת את הפער בין ניצן של גיל 20, מתנגדת בכל מאודה לכאב, שוקעת בבור הטבעי כלכך, לבין ניצן של היום, שכלכך רגילה לחיות עם כאב שלפעמים היא כבר לא שמה לב שהוא שם. שמתעוררת כל בוקר עם תחושה שעבר על הריאות שלה טנק בלילה, שהולכת כל לילה לישון אחרי סשן דקירות בירך. הניצן הזו כבר לא מופתעת מלשכב שבוע או שבועיים במיטה מכאבים. היא כבר לא נאבקת בזה. זה חלק מהחיים עכשיו. עליות. ירידות. תפקוד. עצירה. צמיחה. נפילה. והתמודדות גופנית מדי יום ביומו.

לחוסן הזה, לקבלה הזו של המציאות על כל גווניה מבלי להילחם, ללהיות למודת קרבות יש הרבה יתרונות. אבל לפעמים אני רוצה להיות אותה ילדה תמימה שמבינה שכאב הוא לא דבר תקין. שלא מוכנה לקבל את צורת החיים הזו. שמאמינה שזה יעבור ובינתיים עוצרת הכל, נכנסת מתחת לשמיכה וממתינה עד יעבור זעם. שיודעת שיום אחד, יעבור זעם.

אני כבר יודעת היום שזה כנראה לא יקרה. החיים שלי לא יחזרו להיות מה שהם היו, הגוף הוא מה שהוא. ואני בסדר עם זה. לפעמים אני אפילו מודה על כל מה שקיבלתי מהכאב והחולי. אפילו לרוב. אבל לפעמים, אני גם מעכלת את המחיר. את האדישות, את הניתוק לסירוגין מהגוף שלי, את המוכנות להסתובב חצי שנה עם כאבים בחזה ושלוש שנים עם רגל מנומללת לפני שאני רואה בכלל טעם לבדוק את זה. את העסקים כרגיל גם כשכלום לא כרגיל. כי אני רוצה להמשיך לחיות. לשמוח. לגמוע חוויות.

לפעמים קבלה היא כניעה ואדישות. לפעמים קבלה היא חמלה ואומץ. לפעמים צריך לדעת לעצור. לפעמים אסור להפסיק ללכת. וכנראה שאת האיזון העדין-עדין הזה, אני עדיין לומדת ואמשיך ללמוד. בכל פעם שהכאב הזה, מפתיע ולא מפתיע גם יחד, ימשיך להופיע.