.png)
סליחה מהרופאה הזאת שראתה אותי מפורקת בכאב אחרי לילה שלם במיון נשים ואמרה לי בקור מקפיא ברגע שנכנסתי - "אבל כבר אמרנו לך לא לעבור ניתוח באנגליה, את רואה? האנדו שלך חזר. היית צריכה להקשיב".
סליחה מהרופא כאב שתיקתק במונוטוניות דקות ארוכות על המקלדת שלו, לא מרים אליי עין, בזמן שאני מייבבת בבכי. שרמז לי שאני מבקשת קנאביס כי אני סטלנית, שהדגיש לי שאנדומטריוזיס בחיים לא יספיק לי כדי לקבל רישיון, שדחף אותי בגסות לזרועותיה של אחות ואמר "תתמודדי איתה את".
סליחה מהרופאה התעסוקתית שאמרה לי שאין שום חולת אנדומטריוזיס שהמצב שלה מספיק קשה כדי לפגוע ביכולת העבודה שלה, אלא אם כן היא בדיכאון.
סליחה מהאורטופד שקיפל לי את הגוף לחצי על מיטת הטיפולים במיון נשים באמצע התקף מחריד ואמר בזלזול: "מה את נאנקת ככה מכאב? אצלנו באורטופדיה יש אנשים עם עצמות שבורות שמקטרים פחות".
סליחה ממומחה האנדו הראשון שראה אותי, שרמז לי שאני מטומטמת עם כל שאלה ששאלתי, שכעס עליי שאני מעיזה לרצות להבין יותר את תכנית הטיפול שנתן לי ולא להסתפק ב"קחי 3 חודשים גלולות ואם לא יעזור אז ניתוח. ביי".
סליחה מהרופאים בביטוח לאומי. כלכך הרבה מהם. זה שאמר לי "אולי זה סרטן ריאות בכלל? מי אמר שזה אנדומטריוזיס?", זאת שיצאה אחריי בתום ועדה ובמשך 5 דקות דרשה ממני להפסיק לבכות, זה שהחליט שאני "יפה מכדי להיות חולה" ולכן אין סיכוי שמגיע לי כסף.
סליחה מהגינקולוג המהולל שכשביקשתי ממנו לבדוק אותי בעדינות ענה לי בזלזול ואח"כ לחץ לי על הבטן כאילו אני בובה. כשהפסקתי אותו והתרעמתי הוא התעצבן, התגונן, רמז שאני "מסוכנת" ודרש שתיכנס אחות כדי לשמור עליו. לא עליי, עליו.
אף אחד לא הולך לבקש ממני סליחה, את זה כבר הבנתי מזמן. אבל מה שמרפא אותי זו לא הכפרה שלהם, אלא הידיעה שיותר ויותר נשים סביבי כבר יודעות שהן לא הבעיה, שהן ראויות לסליחה.
אנחנו לא משתכנעות יותר כשאומרים לנו שאנחנו דרמטיות והיסטריות, אנחנו לא מאמינות יותר שאנחנו מדמיינות או צריכות פסיכיאטר, אנחנו לא קונות יותר את ה"סף כאב נמוך" וה"את צריכה לרדת במשקל" וה"אולי את צריכה קצת יותר להשקיע בזוגיות".
אנחנו לא שומעות יותר למי שלא שומע אותנו.
אחותי, אם עברת דברים כמוני, אני מצטערת. לאף אחת לא מגיע לעבור יחס כזה בקבלת טיפול רפואי.
את לא לבד.
Comments