מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת

לפני שנה בערך עברתי חוויה, שולית כמעט, שטלטלה אותי עד היסוד. שגרמה לי להבין בדיוק עד כמה ההתמודדות עם אנדומטריוזיס קשה רגשית יותר מהמחלה הממוצעת.

ליוויתי חברה בהתקף קשה מאוד למיון. היא בסה"כ בת 23, אבל היא סובלת ברמה ששוברת את הלב. התקף רודף התקף, תסמין רודף תסמין, המחלה פוגעת בעוד ועוד חלקים בתפקוד הפיזי שלה, והיא בסה"כ בת 23. מנסה ללמוד, לעבוד, ליצור זוגיות, וכל הזמן מתרסקת לתוך קירות של כאב וחוסר תפקוד.

הייתי בעצמי כבר מיליון פעם במיון בזמן התקף, הייתי מאושפזת בזמן התקף, עברתי שני ניתוחים ומיליוני רופאים. אני מכירה את התרגיל, מה שנקרא. אבל אף פעם לא ליוויתי מישהי. אף פעם לא ראיתי מהצד כמו בבואה של עצמי, יושבת על כיסא פלסטיק וממררת בבכי, בקושי מסוגלת להביא לעצמי כוס מים, הולכת מכופפת. שבורה. הכאב מכלה כל חלקה טובה.

בסוף נכנסנו לחדר הגינקולוג התורן לבדיקת אולטרסאונד. היו שם שני רופאים, רופא מומחה לאנדו שאני מאוד מעריכה ומתמחה שעבד באותו זמן במיון. שני רופאים נפלאים.

אני זוכרת שישבתי בחדר מהצד בזמן שהם סגרו את הוילון מאחורי איזור הבדיקה. אני לא רואה את הפנים שלה, אבל אני רואה את הרגליים הבהירות והדקות שלה פתוחות לרווחה על כיסא הטיפולים. רגליים של ילדה. מעליה עומדים שני רופאים, מנסים להרגיע, להפוך את הבדיקה לכמה שפחות נוראית. הם מכניסים את מתמר האולטרסאונד לאט-לאט. זה לא עוזר. היא צורחת מכאב. אני רואה רק את הרגליים מתכווצות, רגליים בהירות ודקות של ילדה, ואת הנעליים שלהם, עומדים מעליה. וברקע, כל הבדיקה, בכי שובר ונואש. בכי של כאב שלא ניתן להכיל.

 התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש מאז. פשוט לא יוצאת לי מהראש.

היא זכתה לטיפול של שני רופאים מדהימים, שעשו כל שהם יכלו כדי שיכאב לה כמה שפחות. אבל הם שני גברים והיא ילדה ששוכבת בכאב הכי נורא של חייה עם רגליים פתוחות לרווחה במיטה שלא מאפשרת לה לסגור את הרגליים גם אם רצתה. והדרך היחידה שלה להתחיל לקבל אבחנה וטיפול זה שקודם כל יחדירו לה מתמר אולטרסאונד באיזור הכי אינטימי, הכי רגיש, הכי כאוב (עבורה) והכי מלא היסטוריה אישית וקולקטיבית בגוף שלה.

יצאתי משם בתחושה שעד עכשיו לא הבנתי כלום, ועכשיו אני מבינה. אני מבינה עד כמה קשה לחיות עם אנדומטריוזיס גם אם יש לך את הרופא הכי טוב בעולם. כמה שבורה ומבוהלת ומפורקת מכאב את מרגישה כשאת נאלצת לפתוח את הרגליים בזמן כאבים מפלחים לרופא שאת סומכת עליו. אז מה קורה כשאת צריכה לעשות את כל זה לרופא שמתייחס אלייך כמו חתיכת אשפה? כמה טראומה מצטברת בך לאורך השנים?

ואני רוצה שתדמיינו את זה. דמיינו כאב יום אחרי יום במשך שנים, אין לכם/ו מושג מה קורה בגוף. וזה מבעית. אתם/ן מגיעים/ות לרופאים ורופאות ומנסים לקבל הסבר. עוד רופא ועוד רופאה מחדירים לכם/ן מוט במקום הכי אינטימי בגוף שלכם ולא תמיד זוכרים עד כמה זה כואב ובלתי נסבל. כואב לכם ברמות שאתם רואים כוכבים ואומרים לכם/ן "מה זה הפינוק הזה? גם סקס אתה לא עושה?" או "מה את בוכה כמו ילדה?" או "אין לך כוח סבל, מה תעשי כשתלדי?". לפעמים אפילו דופקים לכן על הירכיים הפנימיות בצרחה "תשחררי!!!! אני לא יכול לבדוק אותך ככה!" או זורקים הערה על החזה או האיבר מין שלך. אתם/ן מנסים/ות לקבל תשובות על מה שקורה לכם בגוף הכואב, המדמם, המכווץ והשבור שלהם ואומרים לכם "זה הכל בראש שלך, אני נותן לך הפניה לפסיכיאטר", או "מספיק עם ההצגות. תתאפס", או "מישהי במצבך צריכה להיות כל הזמן בהיריון".

רופא/ת נשים פוגש נשים במצב הכי רגיש, הכי פגיע, הכי מפחיד בעולם. באמת, זה פחד אלוהים ללכת לרופא נשים שאת לא מכירה. קשה להעביר את הבעתה במילים. את לא צריכה להיות בשביל זה שורדת תקיפה מינית (אבל ב1 מ-3 מקרים את אכן כזו), מספיק שתהיי סתם אישה שעברה בחיים שלה כמה רופאים כדי לדעת שיש סיבה טובה לפחד.

אבל אנחנו לא אמורות לפחד. אנחנו לא אמורות לצאת בוכות. אנחנו לא אמורות שידפקו לנו על השלפוחית או הירכיים ויצרחו עלינו לשחרר כי אנחנו מכווצות. אנחנו לא אמורות להישלח לפסיכיאטר כי כואב לנו והרופא שלנו לא מספיק בקיא לדעת את הסיבה למה. אנחנו לא אמורות לעבור הטרדה מינית במקום הכי קדוש בעולם-חדר הרופא שנשבע לא לעשות לנו שום נזק. אנחנו לא אמורות לחוות טראומה אחרי טראומה. גם אם זה לא כל הגינקולוגים, זה הרבה יותר מדי. גינקולוג הוא לא הפקיד שלי בבנק, גינקולוגית היא לא היועצת העסקית שלי. הם האנשים שעוסקים בדברים האינטימיים, המקודשים, המפחידים והרגישים ביותר בעולם עבורנו. וכשהם נוהגים בנו במה שניתן לקרוא אך ורק אלימות נפשית-ההשפעה מחלחלת ופוצעת ונשארת לאורך שנים.

כל אישה בעולם יודעת מה קורה אצל יותר מדי גינקולוגים וגינקולוגיות. לא צריך בשביל הטראומה הזו מחלה גינקולוגית. אבל אם כבר יש-לאורך שנים של בדיקות, אשפוזים, ניתוחי חירום ומעקבים-הטראומה שאת צוברת היא בלתי נתפסת. כל רופא ורופאה שלא מכירים בעומק התופעה-מוסיפים במידה מסוימת עוד מאותו הדבר. עוד זלזול. עוד הקטנה. עוד "הן בטח מגזימות". עוד "די עם ההיסטריה הזאת".

מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת. ומגיעה לנו אותה עכשיו.