שלוש תמונות מניתוח באנגליה

#1 לאחר שש שעות טיסה, ארבע שעות נסיעה בגשם, בחושך ובצד שמאל וכמה שעות שינה חטופות ומבולבלות, אנחנו נוסעים לבית החולים לעשות בדיקות לקראת הניתוח. מחברים אותי ל14 מכשירים שונים, מחתימים אותי על עשרות טפסים, ומכינים אותי לכל תרחיש שלא יהיה, במבטא יורקשיירי כבד שמאפשר להבין אולי 65% מהנאמר.

את תקומי עם קטטר. את תתעוררי למכשירים ענקיים שילחצו לך על הרגליים כדי למנוע היווצרות קרישים. ההרדמה יכולה להיות ארוכה מאוד, תתכונני לזה שתקומי וישר תקיאי. אנחנו צריכים לדעת את המידות רגליים שלך, כי נכין לך גרביים מיוחדות שאיתן תצטרכי לטוס כדי שלא יהיה לך קריש דם בטיסה. אסור לך לטוס 10 ימים, אל תשכחי. תצטרכי לעשות הכנת מעיים ולשתות ליטר של חומר משלשל ולהגיע בצום של 24 שעות. איזה תרופות את לוקחת? אופטלגין? לא שמענו על זה בחיים. זה לא חוקי כאן כנראה. עכשיו בואי נדבר על הסיכונים...

אני יוצאת משם הלומת קרב, רוצה לברוח עם הזנב בין הרגליים חזרה לישראל, להתחבא מתחת לשולחן עם עוגיות שוקולד צ'יפס ושאף אחד לא ימצא אותי לעולם. מה אני עושה פה, באיזה קטע משוגע החלטתי לנסוע למדינה זרה לניתוח עם מנתח שלא פגשתי, ללא שום הפניה של רופא ועם מלא אנשי צוות שמדברים כמו דמויות מהארי פוטר? איך אני אשרוד?

אנחנו יוצאים משם לתחנה הבאה, פגישה עם המנתח הדגול שלשמו הגענו. הקליניקה במרחק חצי שעה נסיעה, שהופכת לשעה וחצי בכבישים הפקוקים להפתיע של העיירות בצפון אנגליה. אני יושבת במושב האחורי עם אותם כאבי תופת שמלווים אותי כבר חודשיים בלי הפוגה, צריכה להקיא מרוב בלימות פתאומיות, רעבה ומפחדת ואין לאן לברוח.

רגע לפני שאני מתחילה לבכות מרוב רעב, עייפות וחרדה אנחנו עוצרים ב7/11 לקנות לי משהו לאכול. במקום יש רק שני עובדים, גברים בני 35-40 שנראים כאילו שלפו אותם מסרט דל תקציב על דעאש. הם מסתכלים עלינו בחשדנות ואני מרגישה לא בטוחה, שונאת כל רגע במקום הזה ובמדינה הזו, ורוצה הביתה. כלכך רוצה הביתה. אני ואבא מחליפים בלי מילים מבט שאומר: עכשיו לא מדברים עברית. אנחנו אמריקאים, אולי יוונים. תלוי מה יתאים יותר לסיטואציה. אני קונה פופקורן, נכנסת לאוטו ונושמת לרווחה. האיזור הכפרי של אנגליה מרגיש לי כמו שטח לחימה, הרחובות מרגישים מסוכנים, בכל כמה מטרים יש מסגד, אני מפחדת ואני ככל הנראה מגיבה ללא פרופורציה. אבל אין לי אפשרות אחרת.

אנחנו נכנסים לחדר המנתח, הוא חביב וחייכן ובעל מבטא זר שאני מתקשה לפענח. הוא נותן מלא מידע בנועם ובסבלנות. הוא מבקש לבדוק אותי, וקורא לאחות כחלק בלתי נפרד מהפרוצדורה. היא נכנסת, מכסה אותי ומחזיקה לי את היד בזמן שאני בוכה מרוב כאב, ולסירוגין חושבת לעצמי שבארץ גם אם תשלמי 1500 ₪ לרופא פרטי לעולם לא יהיה מצב בו יקראו לאחות כנוהל במהלך הבדיקה קשה הזו. האחות מנחמת אותי, מזכירה לי שעוד רגע זה נגמר. אני המומה מכמה הגוף שלי כאוב, שבור, מרוסק. כל פעם המומה יותר.

הרופא מסביר את הסיכונים, ואומר שיש סיכוי שהניתוח לא יעזור בכלל, ושהכאבים לא ייעלמו. אני ידעתי את כל זה כבר מזמן ועדיין, לשמוע אותו אומר את זה מפרק אותי. אני מתאפקת לא לבכות, מרגישה שהכל פשוט יותר מדי, כלכך רוצה להיות עכשיו בגוף אחר, במקום אחר.

אנחנו יוצאים מהפגישה ואני מתחילה לבכות בהיסטריה עוד לפני שהצלחנו להגיע לרכב. אין בי יותר מקום להכיל את הפחד, את הכאב הפיזי ואת חוסר הודאות. אני מבועתת.

אמא ואבא לוקחים אותי למסעדה הודית, אבל אפילו זה לא מצליח לנחם אותי. במקום לאכול כהרגלי טאלי ושלוש סמוסות אני לא מסוגלת להכניס כלום לפה. הם אוכלים בזמן שאני הולכת לאוטו, שוכבת במושב האחורי ובוכה. אני לא מסוגלת לדבר, לאכול או לחשוב.

אנחנו חוזרים לכיוון הכפר, שוב נסיעה מלאת בלימות וכיכרות ורמזורים בצד הלא הגיוני של הכביש, כבר מאוחר וחשוך והדירה ששכרנו נמצאת ביקום מקביל מבחינת הג'יפיאס ופשוט לא ניתן למצוא אותה. אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים הלוך וחזור במשעולים הכפריים, אלה שבבוקר נראים כמו חלום ירוק, עדין ורך אבל בלילה מצטיירים כמבוך אכזרי שלא מסתיים לעולם.

השעה כבר עשר בלילה ואנחנו נוסעים במעגלים וכואב לי כלכך ובחילה לי כלכך. אני חייבת מיטה, אני חייבת רגע עם עצמי לעכל הכל, חייבת מנוחה. אבל אנחנו עוברים שוב ושוב תחת אותו הגשר וליד אותן הפרות ופשוט לא מבינים איפה אנחנו. הוייז חסר תועלת, אין אור אחד באופק ואנחנו באמצע שום מקום.

אני מתחילה לבכות באמונה שלמה שלעולם לא נמצא את הדרך הביתה. אנחנו פשוט נישאר פה עד שנמות או עד שיגיע חוואי גי'נג'י עם שיניים רקובות ויחלץ אותנו.

מעולם לא הרגשתי כה אבודה, כה מיואשת. אפילו שאני עם ההורים שלי שמצילים אותי בכל מצב, אני פשוט לא מצליחה להאמין שאי פעם נגיע הביתה. אנחנו במרחק של אולי 300 מטר מהדירה ואני מרגישה הכי רחוקה מבית שאפשר להרגיש. אני שטיילתי לבד בערבות מונגוליה וחליתי בקדחת טרופית בכפרים הנידחים של בורמה, שנתקעתי בסין בלי כסף על הר שמלא רק סינים ועוד סינים, שהתעלפתי מהתייבשות על אי בודד בפיג'י.

אבא שלי ששמר על קור רוח באמת ראוי להערצה לאורך כל היום, השנה והחיים בכלל, מגיע לסף שלו. "ניצן! אני צריך עכשיו שקט. תני לי רגע להתרכז". אני שותקת ומתפללת שלא יכתבו עלינו בעיתון הכפר כשימצאו אותנו עוד חודש אחרי שחטפנו את הפרה המקומית כדי להפיק חלב ולהנות מחברתה. בכל זאת, צמחונים.

אנחנו מוצאים איכשהו את הדרך, אני נושמת תוך כדי בקצב קבוע כמו אישה במהלך לידה, מתרכזת לא להתעלף מכאב, לא להקיא, לא לאבד את זה. באיזשהו שלב אנחנו כבר מתחילים לצחוק מייאוש. מזהים כבר את הפרות מתחת לגשר ואת אותם רכבים חשודים בסמטה חשוכה. ובסוף אנחנו מוצאים את הדרך הביתה.

אנחנו נכנסים במשעול האבן הצר המוביל לדירה, הוא ברוחב מטר וחצי בקושי, משני צידי הדרך חומות נמוכות של אבנים משוננות. מה עוד נותר לעשות בשלב הזה חוץ מלבכות ולצחוק ולצלם סרטון של אבא נוהג במשך רבע שעה על 2 קמ"ש כדי לא להתנגש בגדר, שומר על קור רוח מופתי אחרי היום הנורא בהיסטוריה בזמן שהאוטו מתריע בצפצופים היסטריים?

אנחנו מגיעים הביתה ומעולם שום מיטה בחיים האלה לא הרגישה לי כלכך רכה, נקייה, חמה ומנחמת כמו המיטה שלי. אני מעוניינת להתחתן איתה.

#2 למחרת אני מתחילה בהכנת מעיים. אני לא אוכלת כל היום וזה היום הראשון מזה חודשים שלא כואב לי. כמעט שכחתי איך זה מרגיש.

אני יושבת על אדן חלון מרופד מול נוף ירוק להפליא בסצינה שנראית כאילו יצא מספר של ג'יין אוסטין. אני כותבת מכתב פרידה תמים ונקי לאנדו שלי. אומרת לו תודה על כל מה שהוא נתן לי ומשחררת אותו באהבה מהחיים שלי, באמונה שלמה שאני והוא סיימנו את הרומן שלנו. אני מופתעת מכמה מילים מתוקות של הודיה יש לי לומר לו, לדבר הזה שמתייחס לרחם שלי כאל צעצוע לחיץ אבל גם הפך את הנשמה שלי למנסרה של אור צבעוני מנצנץ.

#3 בוקר אחרי אנחנו קמים לניתוח. אנחנו יוצאים מהבית בשבע, השדות הירוקים מלאים ערפילים לבנים נמוכים, האוויר ספוג טל מעקצץ והשמיים יפים, זרועי עננים סמיכים ומלטפים. אני נושמת עמוק פנימה והחוצה ומדמיינת חזק-חזק כמה אני מוגנת.

הרדיו מנגן את השיר של סם קוק עם הקול המלטף והכאוב שלו. "זה נמשך כבר יותר מדי זמן אבל אני יודע, אני יודע שהשינוי מגיע". אנחנו מקשיבים ביראת כבוד לשיר המדויק הזה שנשלח אלינו, בזמן שהערפל מתגלגל לו על נופים מתחלפים של כחול, ירוק ואבן.

האחו משתרע ומשתרע עד בית החולים, זה שתכף איכנס בין דלתותיו לניתוח בן שש שעות, ואצא אחרת.